''מחלקה ראשונה לגרמניה'' - ברלין
עליתי על האוטובוס בדרך לעוד יום מילואים, הנהג התעלם מהתעודה שדחפתי לו לפנים ובאותה מידה מהנשק שמונח עליי, נעמדתי על ידו, כאילו ביקשתי קצת חום, קצת אהבה, נעמדתי כי ידעתי שזה יגיע כי ידעתי שזה שם.
"אז מהה מילואים האא"... שואל אותי נהג האוטובוס
" יש לנו רק ארץ אחת", עניתי לו ושמחתי בליבי שהתחיל לשוחח איתי..
"תאמין לי מי שרוצה להצליח אין לו מה לחפש פה..רק חו"ל"! זורק נהג האוטובוס לאוויר
"מה? ככה.." שאלתי אותו "אחרי כל השנים זה מה שאתה יודע לומר לי"
"מה אני אגיד לך הייתי מת להגיד לך הפוך", "אבל זה מה יש".. אמר הנהג
"קיבלתי הצעה לעבוד בגרמניה", יריתי פתאום לכיוון הנהג, דממה שררה בשניות לאחר הירי..
המילים חלחלו אבל התשובה מיאנה להגיע.. פתאום גרמניה לא הייתה נראתה לו כל כך חו"ל, פתאום חו"ל, נראה לו הרבה פחות זוהר.. המדינה שמתפקדת היום כבירת אירופה, המדינה והכלכלה מהגדולות והיציבות בעולם, השתיקה אותו.. שקעתי בתוך המחשבות שלי, בתוך החור השחור שהמילה הזאת עשתה לי בכל פעם שחשבתי עליה, "גרמניה".. "גרמניה"..
"בבקשה, רצית פה לא? צומת גורל".. "שיהיה בהצלחה בגרמניה" אמר לי נהג האוטובוס תוך שהוא סוגר את דלת האוטובוס ומשאיר אותי בלב המדבר, או לפחות ככה זה הרגיש לי באותו רגע.
...
הזמן חלף לו הכל כבר נראה אחרת, אבל שוב עמדתי בתחנה, שוב ממתין לאוטובוס. מגולח למשעי לבוש נאה. בכל זאת, חבר מהצוות מתחתן.. צריך להשקיע. אף אחד לא יודע שאני מגיע, ידעתי שזה נסיעה ארוכה וידעתי איפה אני עומד בנסיעות ארוכות, ליד הנהג. יש דברים שעושים תמיד טוב - במיוחד אחרי חורף קשה, ונטול שמש. אבל משום מה רציתי שקט, אולי משהו השתנה? אולי זה השנים שחלפו.. הנסיעה חלפה ללא דיבורים.
...
"אחי"?? "מה קורה בנאדםם מה אתה עושה פה"?! "איזה גברר אני לא מאמין שבאת"!! אומר לי החתן, יניב קרמר, או פשוט קרמר, כמו שאנחנו קוראים לו בחבר'ה. "בשבילך- הכל! אחי"... אני עונה לו. לפני שהספקנו לשקוע בדיבור כבר מצאתי את עצמי יושב עם כל החבר'ה שאי אפשר בלעדיהם. השלוש שנים בחוץ לארץ, בגרמניה, זה לא כמו השלוש שנים בפנים, בישראל, ביחידה, בצבא.
"אז מה.. ספר קצת אחי".. "שלוש שנים גרמניה אהה".. שואל אותי שוטינג (הצלף של הצוות)
"איך ברלין?" הוא שואל אותי
"שמע אחי", עניתי לו "בטיסה הראשונה שלי לגרמניה לא האמנתי שאני נוסע.. כל רכבת שהייתי רואה בברלין הייתה מעלה בי אסוציאציות.." ולא שהרכבות בארץ נראות אחרת, אלה בדיוק אותן רכבות".. "וואלה?" הוא שואל,
"כן", עניתי וגיחכתי על גודל האבסורד.. "אבל האוירה שם הייתה נראית לי מוזרה עכורה, אחרי כמה שבועות הבנתי שהאוירה הזאת נמצאת רק בראש שלי.." אחרי שלב מסוים, עברתי מחסום פנימי שכזה בהפנמה שלי את גרמניה ואת ברלין.. אתה מבין?" אני שואל אותו מבלי לחכות לתשובה.
"התחלתי לענות לאנשים ברחוב על השאלה שהיתה כל כך מסובכת בשבילי" - "ווהר קומסט דו?" מאיפה אתה מגיע, מאיזה מדינה? בגרמנית.
"מענין אחי", עונה שוטינג ושואל, "איך הם באמת מתייחסים שם לישראלים?"
"תכלס, את התשובה לשאלה הזאת גיליתי רק אחרי שהתחלתי לענות את האמת על השאלה שהפחידה אותי, מאיפה אני", "לאט לאט החזה מתנפח והגוף מתיישר אחרי התגובות שאתה מקבל מאנשים אחרי שהם שומעים שאתה מגיע מישראל, אנשים אוהבים את זה! זה נראה להם אצילי, זה מרגיש להם מחוספס, האנשים בישראל יפים לדעתם".
"תמיד חשבתי שהם חושבים שאנחנו מכוערים עם אף גדול" אומר שוטינג וצוחק..
"אתה יודע כמה ישראלים יש שם?" חתכתי באחת את השקט שאחרי הצחוק של שוטינג.
"אנשים מבינים היום שהעולם קטן מדי כדי לחיות במקום אחד כל החיים, יש בברלין מלא ישראלים". "עובדים בהכל.. כמו היהודים של פעם, אחי.. בנדל"ן, בהיי- טק, בעלי חנויות מסעדות והמון אומנות.. ים אמנים מגיעים לברלין.. וזה מה שאני רוצה להגיד לך.. אחד הדברים ששינו לי את התפישה בנוגע להרבה דברים, זה הספיגה של תרבות שהיא רחוקה ממני, שהיא הייתה זרה לי, שלא רציתי בתכלס להכיר.. היום אני לא יודע איך הייתי נראה בלעדיה, בלי התרבות הזאת שספגתי".
"מה עד כדי כך?" שואל אותי שוטינג
"ממש ככה" עניתי לו.
"לך תדע", אמר שוטינג, "אולי אני גם יעשה את זה פעם.."
"אתה חייב" סיכמתי לו בשתי מילים.
דרך סיפור זה ברצוני להעביר את החשיבות של היציאה אל מחוץ לקופסא אל גילוי תרבויות שונות ומרתקות אשר פותחות את דלתם בפנינו, הישראלים, להצצה מעניינת ומיוחדת אל תרבותיות חדשות שעשויות ללמד אותנו הרבה על עצמנו ועל האופן בו העולם מתנהל. אפילו התרבויות שאנחנו מחשיבים למרוחקות ובמובן מסוים אף מרתיעות יכולות להוות חוויה לימודית אדירה לחיים ולשיפור המודעות העצמית שלנו בתפישתנו את העולם בו אנחנו חיים.
גרמניה וברלין בפרט, מהווה מטרופולין מיוחד ודוגמא למופת לאיך קבלת השונה צריכה להתבצע, למרות האבסורד שזועק מעצם קיומם של מילים אלו באותו משפט "גרמניה וקבלת השונה". כיום בברלין חיים כעשרים אלף ישראלים המשתלבים בה בכל תחומי החיים מסטודנטים דרך אנשי עסקים, יוצרי מוזיקה ואמנות .רוב הישראלים דוברים את השפה הגרמנית שאותה ניתן לרכוש בעקשנות ובהתמדה של פחות משנה.
הישראלים מצאו בברלין בית חם למרות המעלות הנמוכות ומזג האויר הקר ששורר בחוץ הן בגלל עלויות המחיה הנמוכות והן בשל התפישה הסוציאלית ומדיניות הרווחה של החברה הגרמנית. כמובן שלהיסטוריה רבת השנים שלנו עם גרמניה יש משקל עצום בעצם היותנו כחברה וכישראלים מאוד מקובלים ורצויים בבנייתם המחודשת של החברה.
מכאן נשאר לי רק לאחל – טיסה נעימה! רק לא לשכוח לחזור...
הכותב הינו מאור כהן ישראלי שחי בברלין מספר שנים
